הפיגיון החליף ידיים. הפיגיון הוא איכר טוב, וסל בידי אצילי שקר. חורש תלמים יום אחר יום, בדממה של כפרי אשר השלים עם גורלו. אין זה עניינו מה דעתם של האצילים על גורלם, אף לא צל של פקפוק בפשר עבודתו בנשמתו כאשר שותל גינות ורדים. מלכי הלבבות מקבלים אדום כמבוקשם; אם לא בערוגות, על גבי צאוורם. אך האם אמיצים מספיק? האם יקריבו את תחושת האופוריה שביגון?
בני חווה מרימים את זרועותיהם בתיאום, מזווגים את החתכים. הורדים הופכים לצמחים טפיליים, פושטים על מורד הגזע, מסתירים את חיוורונו, מטפטפים מהמרפק. העלם אדום השפתיים לוחץ מעט יותר את זרועו לזרוע, ונושק לחברו. שפתיהם נפרדות, הרע טועם את הדם ומתרחק. נושק לתלמים, נושק לעלי הכותרת המרוחים על פי העלם. כמה יפה העצב, כמה חינני הסבל. כמה אסתטי היגון.
;){kind=link}